זכויות חברתיות

1. זכויות חברתיות

2. זכויות המוענקות לפרט על ידי המדינה. • מטרתן של הזכויות החברתיות היא להבטיח קיום רמת חיים אנושית, סבירה, לכלל הפרטים החיים במדינה. • השירותים החברתיים אותם מספקת המדינה אמורים להינתן לכל אדם החי בתחומי המדינה – כלומר, כל תושב המקיים בה שגרת חיים, ללא קשר למעמדו האזרחי. • תושב ישראל= מי שמרכז חייו בישראל, לדוגמה מקום מגורים קבוע, מקום שהות המשפחה, מקום שבו מתחנכים הילדים, מקום עבודה עיקרי, מקום לימודים. על הטוען לתושבות להוכיח את קיומה.

3. זכויות חברתיות קשורותלשירותים חברתיים אותם מעניקה המדינה לבני האדם החיים בה. שירותים בתחום החינוך, בתחוםהבריאות ובתחום הרווחה.

4. בתחום החינוך: הזכות לחינוך, שפירושה הזכות לקבל השכלה כדי לרכוש ידע ומיומנויות שיאפשרו לכל ילד לספק בעתיד את צרכיו ולהיות אזרח עצמאי. • בתחום הבריאות: הזכות לטיפול רפואי, שפירושה הזכות לחיות בגוף בריא ושלם ולקבל מהמדינה שירותי בריאות וטיפול רפואי בעת הצורך.

5. בתחום הרווחה • הזכות לרמת חיים, שפירושה הזכות לחיות ברמת חיים סבירה שתאפשר לאדם קיום אנושי שיאפשר לו לנהוג כאדם חופשי המסוגל לחשוב ולקבל החלטות רציונאליות. • הזכות לדיור, שפירושה הזכות לקורת גג ולתנאי מגורים נאותים. • זכויות עובדים ותנאי העסקה, שפירושן זכותו של האדם העובד לתנאי העסקה נאותים: הבטחת שכר מינימום, הגבלת שעות עבודה ומנוחה, פיצוי על עבודת לילה, תשלום בגין ימי חופשה והבראה, תשלום עבור שעות נוספות, הזכות להקים איגוד מקצועי ולהיות חבר בו, הזכות לשבות ועוד.

6. עד כמה מחויבת מדינה דמוקרטית למימוש הזכויות החברתיות? • האם העובדה שהמדינה מאפשרת את מימושן של הזכויות הבסיסיות (זכויות היסוד של האדם), ואת הזכויות הפוליטיות (זכויות היסוד של האזרח) מספיקה על מנת שיוכל כל פרט לממש את חירותו ולקדם את ענייניו? • האם יוכל כל פרט ליהנות ממימוש מלא של זכויות היסוד שלו ללא חינוך, בריאות ותנאי קיום סבירים?

7. כל המדינות הדמוקרטיות המפותחות היום מבינות את נחיצותן של זכויות אלה ומכירות באחריות המדינהלספק שירותים חברתיים לתושביה, כלומר - מקיימות מדיניות רווחההמבטיחה מימוש של זכויות חברתיות; אולם אין אחידות בין המדינות הדמוקרטיות ברמת הזכויות הניתנות ובהיקפן. • זכויות חברתיות הן זכויות מוענקות = אלה זכויות שאינן מתקיימות מעצמן; זכויות שעל מנת שיתממשו יש צורך בפעולה יזומה של המדינה והממשל למתן שירותים בתחום החברתי – כלכלי. • דוגמה: טיפול רפואי, הוא שירות נרכש. אם המדינה לא מבטיחה אותו כחלק מהשירות החברתי אותו היא מעניקה לתושביה, על הפרט עצמו לרכוש את השירות בכספו. טיפול רפואי אינו מתקיים מעצמו.

8. השוני בין המדינות נובע הן מיכולתן הכלכלית המשפיעה על היקף הזכויות ועל רמת השירותים החברתיים אותם הן יכולות להבטיח לרווחת .התושבים • וגם מהשקפת העולם החברתית – כלכלית המנחה אותן; השקפת עולם ממנה נגזרת רמת המעורבות וההתערבות של המדינה בענייניו הכלכליים – חברתיים של הפרט. הגישה על פיה פועלת המדינה משפיעה גם על הגדרת "רמת .חיים סבירה ונאותה". ראה פרק "מדינת רווחה"

9. ככל שהמדינה מעורבת יותר בתחום הכלכלי – חברתי כך היא מעניקה שירותים נרחבים יותר שמאפשרים לכלל הפרטים רמת חיים סבירה ונאותה. • בכך מסייעת המדינה לצמצום הפערים החברתיים – כלכליים במדינה (הדגשת הזכות לשוויון) • ולהיפך; ככל המדינה נמנעת מהתערבות בתחום הכלכלי – חברתי כך קטנים השירותים אותם היא מעניקה והפרטים נהנים ממספר מצומצם של זכויות חברתיות.

10. דילמה: • ה ז כ ו ת לחינוך מול הזכות לתעסוקה: • כל המדינות הדמוקרטיות מבינות שהשכלה הינה תנאי בסיסי ליכולתו של אדם לממש כראוי את חירויותיו, ובראשן - חופש הביטוי וחירות המידע. יחד עם זאת, יש שונות בין המדינות בקשר להיקף ההשכלה שבאחריות המדינה; מהו מספר שנות הלימוד אותו מוכנה או יכולה המדינה לספק לתושביה. • אבל, האם מחויבת המדינה ליצור מקומות עבודה ולהבטיח תנאי העסקה הולמים על מנת לאפשר לכל אדם לממש כראוי את חופש העיסוק שלו ואת זכותו לכבוד ולאי השפלה? – לשאלה זו אין תשובה גורפת. רוב המדינות מתייחסות בחקיקה לנושא תנאי העסקה אך לא קבעו בחוקתן את מחויבות המדינה לעבודה.

11. לסיכום: מעורבותו של בג"צ הויכוח על חובת הענקת הזכויות, היקפן ורמתן מגיע לא פעם אל בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ. החלטות שונות שהתקבלו במהלך השנים בבג"ץ מצביעות על כך שבית המשפט נמנע, לרוב, מלהכריע בשאלות חברתיות שבסמכותה של הממשלה לקבוע • בהתייחסו לזכות לחינוך נוטה ביהמ"ש להתייחס אליה כאל זכות יסוד, שחובה על המדינה להבטיחה, יחד עם זאת נמנע בג"ץ מלהצביע על הזכות לחינוך כעל זכות חוקתית, כל עוד לא נעשה הדבר על ידי הרשות המחוקקת – הכנסת. • עמדה זו באה לידי ביטוי בהחלטת בית המשפט בבג"צ 2599/00 יתד – עמותת הורים לילדי תסמונת דאון נ' משרד החינוך, פ"ד נו(5) 834, 841 (2002) קבעו השופטים כי: "הזכות לחינוך הוכרה זה מכבר כאחת מזכויותיו הבסיסיות של האדם. [...] הזכות לחינוך אף הוכרה כזכות יסוד על-ידי הפסיקה. [...] עם זאת השאלה אם הזכות לחינוך כלולה בזכות לכבוד האדם, כמשמעותה בסעיפים 2 ו-4 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, טרם הוכרעה". .

12. תודה על ההקשבהוההשתתפותאתי נוי שמעוני