Download
1 / 19
200 likes | 343 Views
אליהו הנביא. מרק שאגל, מעל ויטבסק, 1914. אליהו, המחזיק במקל ושק על כתפו, מרחף מעל עיירה שקטה המכוסה בשלג. מתוך "ראשית", מאיר שלו:. " אליהו הנביא של ימינו הוא התשובה היהודית לסנטה קלאוס , מן סבא חביב שמחכים לו בליל הסדר, אך שלא כסנטה קלאוס , הוא אף פעם לא בא.
E N D
אליהו הנביא מרק שאגל, מעל ויטבסק, 1914. אליהו, המחזיק במקל ושק על כתפו, מרחף מעל עיירה שקטה המכוסה בשלג.
מתוך "ראשית", מאיר שלו: "אליהו הנביא של ימינו הוא התשובה היהודית לסנטה קלאוס, מן סבא חביב שמחכים לו בליל הסדר, אך שלא כסנטהקלאוס, הוא אף פעם לא בא. הוא גם אמור להתלוות אל המשיח כשזה יואיל לבא לביקור... אליהו הנביא של התנ"ך היה טיפוס שונה לגמרי. גם בנוף הנבואי הישראלי, שלא אחת מופיעות בו דמויות עזות, יש לו עוצמה וייחוד משלו: איש קיצוני וקנאי, דבק בייעודו ללא רחמים ופשרות."
פרט נסתר מקורות חייו של אליהו הנביא...
מלכים א פרק יז', פס' 1-7: א וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד, אֶל-אַחְאָב, חַי-ה' אֱלֹהֵי-יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו, אִם-יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר--כִּי, אִם-לְפִי דְבָרִי. ב וַיְהִי דְבַר-ה', אֵלָיו לֵאמֹר. ג לֵךְ מִזֶּה, וּפָנִיתָ לְּךָ קֵדְמָה; וְנִסְתַּרְתָּ בְּנַחַל כְּרִית, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הַיַּרְדֵּן. דוְהָיָה, מֵהַנַּחַל תִּשְׁתֶּה; וְאֶת-הָעֹרְבִים צִוִּיתִי, לְכַלְכֶּלְךָ שָׁם. ה וַיֵּלֶךְ וַיַּעַשׂ, כִּדְבַר ה'; וַיֵּלֶךְ, וַיֵּשֶׁב בְּנַחַל כְּרִית, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי הַיַּרְדֵּן. ווְהָעֹרְבִים, מְבִאִים לוֹ לֶחֶם וּבָשָׂר בַּבֹּקֶר, וְלֶחֶם וּבָשָׂר, בָּעָרֶב; וּמִן-הַנַּחַל, יִשְׁתֶּה. ז וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים, וַיִּיבַשׁ הַנָּחַל: כִּי לֹא-הָיָה גֶשֶׁם, בָּאָרֶץ. {ס}
מאי "עורבים"? רבי יהודה אומר: עיר היא בתחום בית-שאן ושמה 'ערבי'. רבי נחמיה אמר: עורבים ממש היו. (בראשית רבה ל"ג, ה)
מדוע האל שולח את שליחו המסור להסתתר? מדוע אליהו הוא זה שצריך לברוח??? רבי שמואל לנידאו, רבה של ארם צובה (חלב שבסוריה), בפירושו 'כלי יקר' מנמק את צו ה' בכך ששבועתו של אליהו נעשתה ביוזמתו שלו: "אף על פי שאליהו לשם שמים נתכוון, לכבוד ה' ועבודתו, עם כל זה היה פועל אכזריות למנוע מהם אפילו הטל שאינו נעצר... ולעומת זה (וכתגובה לכך) אמר לו ה' "לֵךְ מִזֶּה" שטרדו משם, או אפשר " לֵךְ מִזֶּה" כלומר מזה האכזריות שעשית במניעת הטל מהברכה".
"וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים, וַיִּיבַשׁ הַנָּחַל: כִּי לֹא-הָיָה גֶשֶׁם, בָּאָרֶץ". רש"י: "ויבש הנחל" – כדי שידע (אליהו) צורך הגשמים ויטריח לגלות, שהיה קשה בעיני הקב"ה שישראל שרויין ברעב.
מלכים א', י"ז פס' 8 -16 ח וַיְהִי דְבַר-ה', אֵלָיו לֵאמֹר. ט קוּם לֵךְ צָרְפַתָה אֲשֶׁר לְצִידוֹן, וְיָשַׁבְתָּ שָׁם; הִנֵּה צִוִּיתִי שָׁם אִשָּׁה אַלְמָנָה, לְכַלְכְּלֶךָ. י וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ צָרְפַתָה, וַיָּבֹא אֶל-פֶּתַח הָעִיר, וְהִנֵּה-שָׁם אִשָּׁה אַלְמָנָה, מְקֹשֶׁשֶׁת עֵצִים; וַיִּקְרָא אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר, קְחִי-נָא לִי מְעַט-מַיִם בַּכְּלִי וְאֶשְׁתֶּה. יאוַתֵּלֶךְ, לָקַחַת; וַיִּקְרָא אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר, לִקְחִי-נָא לִי פַּת-לֶחֶם בְּיָדֵךְ. יב וַתֹּאמֶר, חַי-ה' אֱלֹהֶיךָ אִם-יֶשׁ-לִי מָעוֹג, כִּי אִם-מְלֹא כַף-קֶמַח בַּכַּד, וּמְעַט-שֶׁמֶן בַּצַּפָּחַת; וְהִנְנִי מְקֹשֶׁשֶׁת שְׁנַיִם עֵצִים, וּבָאתִי וַעֲשִׂיתִיהוּ לִי וְלִבְנִי, וַאֲכַלְנֻהוּ, וָמָתְנוּ. יג וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֵלִיָּהוּ אַל-תִּירְאִי, בֹּאִי עֲשִׂי כִדְבָרֵךְ; אַךְ עֲשִׂי-לִי מִשָּׁם עֻגָה קְטַנָּה בָרִאשֹׁנָה, וְהוֹצֵאת לִי, וְלָךְ וְלִבְנֵךְ, תַּעֲשִׂי בָּאַחֲרֹנָה. ידכִּי כֹה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כַּד הַקֶּמַח לֹא תִכְלָה, וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן, לֹא תֶחְסָר: עַד יוֹם תתן- (תֵּת-) ה', גֶּשֶׁם--עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. טווַתֵּלֶךְ וַתַּעֲשֶׂה, כִּדְבַר אֵלִיָּהוּ; וַתֹּאכַל הוא-והיא (הִיא-וָהוּא) וּבֵיתָהּ, יָמִים. טז כַּד הַקֶּמַח לֹא כָלָתָה, וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא חָסֵר--כִּדְבַר ה', אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד אֵלִיָּהוּ.
כד הקמח / מילים ולחן - נעמי שמר אולי האיש ההוא ידע מחסור, אולי טעם משורש מר. אולי בהתעטף עליו נפשו, הוא שב ושר: אני קורא בספר מלכים בפרק השבעה-עשר. אני קורא על איש האלוהים אשר אמר: "כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר עד אשר יבוא מטר על-פני האדמה" וכאשר יבשו הנחלים והמטר בושש לבוא, האיש ההוא חצב את המילים מלבבו: "כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר עד אשר יבוא מטר על-פני האדמה" "כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר עד אשר יבוא מטר על-פני האדמה" ובימים האלה הקשים ימי אל-טל ואל-מטר, אני תמיד חוזר לאיש ההוא ואז נזכר: "כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר עד אשר יבוא מטר על-פני האדמה"
השוואה בין שתי התחנות של אליהו בפרק י"ז אליהו בבית האלמנה אליהו בנחל כרית בוַיְהִידְבַר-ה', אֵלָיו לֵאמֹר. גלֵךְ מִזֶּה, וּפָנִיתָ לְּךָ קֵדְמָה; וְנִסְתַּרְתָּ בְּנַחַל כְּרִית, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הַיַּרְדֵּן. דוְהָיָה, מֵהַנַּחַל תִּשְׁתֶּה; וְאֶת-הָעֹרְבִים צִוִּיתִי, לְכַלְכֶּלְךָ שָׁם.הוַיֵּלֶךְ וַיַּעַשׂ, כִּדְבַר ה'; וַיֵּלֶךְ, וַיֵּשֶׁב בְּנַחַל כְּרִית, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי הַיַּרְדֵּן. ווְהָעֹרְבִים, מְבִאִים לוֹ לֶחֶם וּבָשָׂר בַּבֹּקֶר, וְלֶחֶם וּבָשָׂר, בָּעָרֶב; וּמִן-הַנַּחַל, יִשְׁתֶּה. ח וַיְהִי דְבַר-ה', אֵלָיו לֵאמֹר. ט קוּם לֵךְ צָרְפַתָה אֲשֶׁר לְצִידוֹן, וְיָשַׁבְתָּ שָׁם; הִנֵּה צִוִּיתִישָׁם אִשָּׁה אַלְמָנָה, לְכַלְכְּלֶךָ.יוַיָּקָם וַיֵּלֶךְ צָרְפַתָה, וַיָּבֹא אֶל-פֶּתַח הָעִיר, וְהִנֵּה-שָׁם אִשָּׁה אַלְמָנָה, מְקֹשֶׁשֶׁת עֵצִים; וַיִּקְרָא אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר, קְחִי-נָא לִי מְעַט-מַיִם בַּכְּלִי וְאֶשְׁתֶּה. יא וַתֵּלֶךְ, לָקַחַת; וַיִּקְרָא אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר, לִקְחִי-נָא לִי פַּת-לֶחֶם בְּיָדֵךְ. יב וַתֹּאמֶר, חַי-ה' אֱלֹהֶיךָ אִם-יֶשׁ-לִי מָעוֹג, כִּי אִם-מְלֹא כַף-קֶמַח בַּכַּד, וּמְעַט-שֶׁמֶן בַּצַּפָּחַת; וְהִנְנִי מְקֹשֶׁשֶׁת שְׁנַיִם עֵצִים, וּבָאתִי וַעֲשִׂיתִיהוּ לִי וְלִבְנִי, וַאֲכַלְנֻהוּ, וָמָתְנוּ. יג וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֵלִיָּהוּ אַל-תִּירְאִי, בֹּאִי עֲשִׂי כִדְבָרֵךְ; אַךְ עֲשִׂי-לִי מִשָּׁם עֻגָה קְטַנָּה בָרִאשֹׁנָה, וְהוֹצֵאת לִי, וְלָךְ וְלִבְנֵךְ, תַּעֲשִׂי בָּאַחֲרֹנָה. יד כִּי כֹה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כַּד הַקֶּמַח לֹא תִכְלָה, וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן, לֹא תֶחְסָר: עַד יוֹם תתן- (תֵּת-) ה', גֶּשֶׁם--עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. טווַתֵּלֶךְ וַתַּעֲשֶׂה, כִּדְבַר אֵלִיָּהוּ; וַתֹּאכַל הוא-והיא (הִיא-וָהוּא) וּבֵיתָהּ, יָמִים. טז כַּד הַקֶּמַח לֹא כָלָתָה, וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא חָסֵר--כִּדְבַר ה', אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד אֵלִיָּהוּ.
על ההבדלים בין התחנה הראשונה (נחל-כרית) לתחנה השנייה (צידון) במסעו של אליהו: "נמצא כי כל האריכות בתיאור מעשה אליהו בצרפת, נובעת מן הצורך לזהות, ראשית לכל, את השליח האנושי – את האלמנה, ולהכיר את הבעיה המונעת ממנה לקיים את שליחותה, ולאחר מכן להתגבר על בעיה זו הן במישור הסובייקטיבי (להביא את האלמנה להסכים לתביעת אליהו) והן במישור האובייקטיבי (על יד עצם הנס)... היינו מצפים לסדר התרחשויות אחר בפסקה שלנו, פשוט יותר: ה' שולח את אליהו לצרפת ומודיעו כי ציווה שם על אישה אלמנה לכלכלו. בכניסתו לצרפת הייתה מקבלת את פניו אלמנה אמידה, ומזמינה אותו לסעוד בביתה. אליהו היה מקבל את ההזמנה ונשאר בביתה שנה שלמה, כאשר כל כלכלתו עלייה..." מתוך: פרקי אליהו, אלחנן סמט.
"כַּפָּהּ פָּרְשָׂה לֶעָנִי" – זו אשה אלמנה הצרפתית שכלכלה את אליהו, שנאמר: הִנֵּה צִוִּיתִי שָׁם אִשָּׁה אַלְמָנָה, לְכַלְכְּלֶךָ. (בתי מדרשות – ב, א', י"ב)
ר' משה אלשייך, בפירושו ' מראות הצובאות', כתב: "הנה הוא יתברך רצה להקים דבר עבדו לבלתי תת מטר כי אם לפי דברו, אך היה חפץ ה' (כי) לא יאריך אליהו עוד מלשאול מטר מאת ה' וירמוז לו... הרמזים הנאמרים בכלכל אותו על ידי העורבים בנחל כרית. ובקנאתו על כבוד ה' צבאות, לא שאל (אליהו מטר מאת ה'). לכן רמז עוד ביבושת הנחל וחסרו לו מים לשתות והוצרך להטלטל, למען יתן אל לבו כי כן כמה עניים ואביונים יבקשו מים ואין. ועם כל זה לא שב מקנאתו, כי גדול קנאת ה'. על כן 'אלוהינו מרחם''ציווהו ללכת צרפתה אשר לצדון. וקרוב לשמוע שגם בזה רמז לו שכבר נצרפוישראל בעניין צידה שחסרה מהם עד כה. אך עיקר העניין הוא למען יראה במקום ההוא צרת אלמנה ויתום אשר הוא יתברך מרחמם ומזהיר על עינויים (שמות כ"א, כ"ב), שאלמלא הוא, מתו גם שניהם... ומהם יראה כי כמה וכמה כיוצא בהם בכל המון ישראל אשר יתמו ברעב ללחם, באופן שטוב הוא כי יבקש עליהם רחמים ויהי טל ומטר לפי דברו..."
מלכים א', י"ז פס' 17-24 יז וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, חָלָה, בֶּן-הָאִשָּׁה בַּעֲלַת הַבָּיִת; וַיְהִי חָלְיוֹ חָזָק מְאֹד, עַד אֲשֶׁר לֹא-נוֹתְרָה-בּוֹ נְשָׁמָה. יח וַתֹּאמֶר, אֶל-אֵלִיָּהוּ, מַה-לִּי וָלָךְ, אִישׁ הָאֱלֹהִים: בָּאתָ אֵלַי לְהַזְכִּיר אֶת-עֲוֹנִי, וּלְהָמִית אֶת-בְּנִי. יט וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ, תְּנִי-לִי אֶת-בְּנֵךְ; וַיִּקָּחֵהוּ מֵחֵיקָהּ, וַיַּעֲלֵהוּ אֶל-הָעֲלִיָּה אֲשֶׁר-הוּא יֹשֵׁב שָׁם, וַיַּשְׁכִּבֵהוּ, עַל-מִטָּתוֹ. כ וַיִּקְרָא אֶל-ה', וַיֹּאמַר: ה' אֱלֹהָי--הֲגַם עַל-הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר-אֲנִי מִתְגּוֹרֵר עִמָּהּ הֲרֵעוֹתָ, לְהָמִית אֶת-בְּנָהּ. כא וַיִּתְמֹדֵד עַל-הַיֶּלֶד שָׁלֹשׁ פְּעָמִים, וַיִּקְרָא אֶל-ה' וַיֹּאמַר: ה' אֱלֹהָי, תָּשָׁב נָא נֶפֶשׁ-הַיֶּלֶד הַזֶּה עַל-קִרְבּוֹ. כב וַיִּשְׁמַע ה', בְּקוֹל אֵלִיָּהוּ; וַתָּשָׁב נֶפֶשׁ-הַיֶּלֶד עַל-קִרְבּוֹ, וַיֶּחִי. כג וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ אֶת-הַיֶּלֶד, וַיֹּרִדֵהוּ מִן-הָעֲלִיָּה הַבַּיְתָה, וַיִּתְּנֵהוּ, לְאִמּוֹ; וַיֹּאמֶר, אֵלִיָּהוּ, רְאִי, חַי בְּנֵךְ. כד וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה, אֶל-אֵלִיָּהוּ, עַתָּה זֶה יָדַעְתִּי, כִּי אִישׁ אֱלֹהִים אָתָּה; וּדְבַר-ה' בְּפִיךָ, אֱמֶת. {פ}
צדיק גוזר והקב"ה מקיים "וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ... חַי-ה' אֱלֹהֵי-יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו, אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַלוּמָטָר כִּי, אִם-לְפִי דְבָרִי" – רבי ברכיה אמר: רבי יוסה ורבנין נחלקו בכך. חד אמר: בין על הטל בין על המטר נשמע לו ושניהם נעצרו. וחורנה אמר: על המטר נשמע לו, ועל הטל לא נשמע לו. מאן דאמר 'על המטר נשמע לו, ועל הטל לא נשמע לו', מן הדין קריא (מפסוק זה)"לך הראה אל אחאב ואתנה מטר על פני האדמה". מן דאמר 'בין על הטל בין על המטר נשמע לו', איכן הותר נדרו של טל? – אמר רבי תנחום: סברין מימר (חשבנו לומר), נדר שהותר מכללו, הותר כולו. אית דבעי מימר (יש אומרים): בבנה של צרפית הותר הנדר שנאמר: " ה' אֱלֹהָי--הֲגַם עַל-הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר-אֲנִי מִתְגּוֹרֵר עִמָּהּ הֲרֵעוֹתָ, לְהָמִית אֶת-בְּנָהּ..."
אמר רבי יהודה בר פזי: משל לאחד שגנב נרתיקו של רופא, עם כשהוא יוצא, נפצע בנו (של הגנב). חזר אצלו ואמר לו: אדוני הרופא, רפא את בני. אמר לו: לך והחזר את הנרתיק שכל מיני רפואות נתונין בו, ואני מרפא את בנך. כך אמר הקב"ה לאליהו: לך והתר נדרו של טל, שאין המתים חיים אלא בטללים, ואני מחייה בנה של צרפית. ומניין שאין המתים חיים אלא בטללים? שנאמר (ישעיה כ"ו, 19): יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל.
מלכים א, י"ח, 1-5: א וַיְהִי יָמִים רַבִּים וּדְבַר-ה' הָיָה אֶל-אֵלִיָּהוּ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית לֵאמֹר לֵךְ הֵרָאֵה אֶל-אַחְאָב וְאֶתְּנָה מָטָר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. ב וַיֵּלֶךְ אֵלִיָּהוּ לְהֵרָאוֹת אֶל-אַחְאָב וְהָרָעָב חָזָק בְּשֹׁמְרוֹן. ג וַיִּקְרָא אַחְאָב אֶל-עֹבַדְיָהוּ אֲשֶׁר עַל-הַבָּיִת וְעֹבַדְיָהוּ הָיָה יָרֵא אֶת-ה' מְאֹד. ד וַיְהִי בְּהַכְרִית אִיזֶבֶל אֵת נְבִיאֵי ה' וַיִּקַּח עֹבַדְיָהוּ מֵאָה נְבִיאִים וַיַּחְבִּיאֵם חֲמִשִּׁים אִישׁ בַּמְּעָרָה וְכִלְכְּלָם לֶחֶם וָמָיִם. ה וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֶל-עֹבַדְיָהוּ לֵךְ בָּאָרֶץ אֶל-כָּל-מַעְיְנֵי הַמַּיִם וְאֶל כָּל-הַנְּחָלִים אוּלַי נִמְצָא חָצִיר וּנְחַיֶּה סוּס וָפֶרֶד וְלוֹא נַכְרִית מֵהַבְּהֵמָה.
